Page 441 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 441
נייןק רפס שכנים הלכות פרק יד 419
דָ 1מ ֶנה – מאהָ .נ ַתן ָל ֶזה ַמ ָּת ָנה – אך שווי השדה שנמכרה
לקונה אחר ,לא היה נותן מתנה. דַ 1הּמֹו ֵכר ָׁשֶוה ָמא ַת ִים ְּב ָמ ֶנהִ :אם ְל ָכל ָה ָעם מֹו ִזיל ּומֹו ֵכר
דְ 2קנּו ְנ ָיא – "והיא התחבולה והמרמה – נֹו ֵתן לֹו ֶּבן ַהֶּמ ֶצר ֵמ ָאה ּו ְמ ַסְּלקֹו; ְו ִאם ֵאינֹו מֹו ִזיל ְל ָכל ָה ָעם
– נֹו ֵתן לֹו ָמא ַת ִים ֶׁש ִהיא ָׁשָוהֶׁ ,ש ַהּמֹו ֵכר ָנ ַתן ָל ֶזה ַמ ָּת ָנה.
שתהא בין התובע והנתבע לאבד ממון
לא להם" (פה"מ ערכין ו,א) .וכאן הדברים דָ 2ל ַקח ָׁשֶוה ָמ ֶנה ְּב ָמא ַת ִים – ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַסְּלקֹו ַעד ֶׁש ִּי ֵּתן
אמורים במכירה מזויפת של השדה
ביותר משוויה כדי להוציא מבן המצר ַהָּמא ַת ִיםָ .ט ַען ֶּבן ַהֶּמ ֶצר ֶׁשּזֹו ְקנּו ְנ ָיא ֵּבי ֵני ֶהן – ִנְׁשָּבע ַהּלֹו ֵק ַח
את התוספת על המחיר האמתי ,או כדי ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ְונֹו ֵטל ָמא ַת ִיםְ .ו ִאם ָהיּו ָׁשם ֵע ִדים ֶׁשָּנ ַתן
להרתיע את בן המצר מלקנותהִ .נְׁשָּבע ָמא ַת ִיםּ ,ו ֶבן ַהֶּמ ֶצר טֹו ֵען ֶׁש ֲא ָמ ָנה ָה ְי ָתה ֵּבינֹו ּו ֵבין ַהּמֹו ֵכר,
ַהּלֹו ֵק ַח – ששילם מאתייםִּ .ב ְנ ִקי ַטת ַו' ֲא ִני יֹו ֵד ַע ְּבַו ַּדאי ֶׁשֹּלא ָל ַקח ִמֶּמּנּו ֶאָּלא ֵמ ָאה' – ֲהֵרי ֶזה נֹו ֵתן
ֵח ֶפץ – שמכיוון שנשבע כדי לקבל ָמא ַת ִים ְּכמֹו ֶׁש ֵה ִעידּו ָה ֵע ִדיםְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ְמ ַסְּלקֹוּ ,ו ַמְׁשִּביעֹו
ממון ,השוו את שבועתו לשבועה של
תורה ותיקנו שתהא שבועתו בנקיטת ֶה ֵּסת ֶׁשָּל ַקח ְּב ָמא ַת ִיםְ ,ו ִנ ְפ ָטר.
חפץ (ראה לעיל ג,ב)ֲ .א ָמ ָנה – תשלום
המעיד על יחס אמון ביניהם ,שאינו רק קדימות במכירת שדה
תמורת השדה ,אלא שהמאתיים ששילם
לו היו גם עבור דברים אחרים או שהיו הָּ 1כל ָהרֹו ֶצה ִל ְמּ ֹכר ַקְר ַקעּ ,ו ָבאּו ְׁש ַנ ִיםָּ ,כל ֶא ָחד ֵמ ֶהן אֹו ֵמר
חלק ממשא ומתן או שהאמין המוכר
ללוקח שישיב לו אחר כך את העודף. ' ֲא ִני ֶא ַּקח ְּב ָד ִמים ֵאּלּו'ְ ,ו ֵאין ֶא ָחד ֵמ ֶהן ַּב ַעל ַהֶּמ ֶצרִ :אם
ֶה ֵּסת – ואינו צריך לנקוט חפץ ,כיוון ָה ָיה ָה ֶא ָחד ִמּיֹוְׁש ֵבי ָה ִעיר ְו ָה ֶא ָחד ִמׁ ְּש ֵכ ֵני ַהׂ ָּש ֶדה – ֶּבן ָה ִעיר
שנשבע כדי להיפטר מתשלום (לביאור קֹו ֵדם; ָׁש ֵכן ְו ַת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים – ַּת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים קֹו ֵדם; ָקרֹוב
ְו ַת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים – ַּת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים קֹו ֵדם; ָׁש ֵכן ְו ָקרֹוב – ַהׁ ָּש ֵכן
'שבועת היסת' ,ראה לעיל ג,ב).
קֹו ֵדם; ֶׁשַּגם ֶזה ִּב ְכ ַלל ַהּטֹוב ְו ַה ָּיָׁשר הּוא.
הִ 1מׁ ְּש ֵכ ֵני ַהׂ ָּש ֶדה – שאינו גר בעיר,
הָ 2ק ַדם ֶא ָחד ְו ָק ָנה – ָז ָכהְ ,ו ֵאין ֲח ֵברֹו ֶׁשָראּוי ִל ְקּדֹם לֹו
ואינו ממש גובל בשדה ,אלא שדהו
בקרבת מקוםַּ .ת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים קֹו ֵדם – ָיכֹול ְל ַסְּלקֹו ,הֹו ִאיל ְו ֵאין ֶא ָחד ֵמ ֶהן ַּב ַעל ַהֶּמ ֶצר; ֶׁשֹּלא ִצּוּו
מפני שהוא ראשון לעשות כל סחורה ֲח ָכ ִמים ְּב ָד ָבר ֶזה ֶּדֶרְך ִּדיןֶ ,אָּלא ֶּדֶרְך ֲח ִסידּות ְו ֶנ ֶפׁש טֹו ָבה
(תלמוד תורה ו,י)ָׁ .ש ֵכן – מתושבי העיר.
ָקרֹוב – קרוב משפחהַ .הׁ ָּש ֵכן קֹו ֵדם ִהיא ֶׁשעֹוֶׂשה ָּכְך.
– על פי הפסוק "טוב שכן קרוב מאח
ְּב ִרי ְך ַר ֲח ָמ ָנא ְ ּד ַס ְיּ ַען
רחוק" (משלי כז,י; בבלי ב"מ קח,ב).
הֶּ 2דֶרְך ֲח ִסידּות – התנהגות שיש בה
רדיפת צדק וחסד יותר ממה שחייב כל
אדם (דעות א,ה; פה"מ אבות א,ה; וראה עבדים
ט,ח).
