Page 231 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫זקיםנ רפס‪  ‬שפנ תושמיר חצור תהלכו‪  ‬פרק ו‪-‬ז ‪ 209‬‬ ‫ ‬

‫טו‪ֶׁ 1‬שֶּנ ֱא ַמר – שנאמרו שני פסוקים‬ ‫הידיעה הנדרשת לחיוב גלות‬

‫בעניין זה‪ְ" :‬ו ִה ְקִרי ֶתם [=והזמנתם (ת"א)]‬ ‫טו‪ָ 1‬ה ְי ָתה ֶא ֶבן ְּב ֵחיקֹו‪ְ ,‬ו ִהִּכיר ָּבּה‪ּ ,‬וְׁש ָכ ָחּה‪ְ ,‬ו ָע ַמד ְו ָנ ְפ ָלה‬
‫ָל ֶכם ָעִרים ָעֵרי ִמ ְק ָלט ִּת ְה ֶיי ָנה ָל ֶכם‪ְ ,‬ו ָנס‬
‫ָׁשָּמה רֹ ֵצ ַח ַמֵּכה ֶנ ֶפׁש ִּבְׁש ָג ָגה"; " ִל ְב ֵני‬ ‫ְו ֵה ִמי ָתה – ּגֹו ֶלה‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ִּ" :‬בְׁש ָג ָגה" (שם לה‪,‬יא; לה‪,‬טו) – ִמְּכ ַלל‬

‫ִיְׂשָר ֵאל ְו ַלֵּגר ְו ַלּתֹוָׁשב ְּבתֹו ָכם ִּת ְה ֶיי ָנה‬ ‫ֶׁש ָה ְי ָתה לֹו ְי ִדי ָעה‪.‬‬

‫ֵׁשׁש ֶה ָעִרים ָה ֵאֶּלה ְל ִמ ְק ָלט‪ָ ,‬לנּוס ָׁשָּמה‬

‫ָּכל ַמֵּכה ֶנ ֶפׁש ִּבְׁש ָג ָגה"‪.‬‬ ‫כוחו וכוח כוחו‬

‫טו‪ִ 2‬נְׁש ַמט ַהַּבְר ֶזל ִמ ַּק ְנּתֹו – לפני‬ ‫טו‪ִ 2‬נְׁש ַמט ַהַּבְר ֶזל ִמ ַּק ְנּתֹו ְו ָהַרג – ֲהֵרי ֶזה ּגֹו ֶלה‪ִ .‬נְׁש ַמט‬

‫ההכאה בגזע העץ‪ ,‬נשמט הלהב מן‬ ‫ַהַּבְר ֶזל ִמן ָה ֵעץ ַהִּמ ְתַּב ֵּק ַע – ֵאינֹו ּגֹו ֶלה‪ִ ,‬מְּפ ֵני ֶׁש ֵאין ֶזה‬

‫הידית שלו (פה"מ מכות ב‪,‬א)‪ִ .‬נְׁש ַמט‬
‫ִמּכֹחֹו ֶאָּלא ִמּכֹ ַח ּ ֹכחֹו‪ְ ,‬ו ִנ ְמ ָצא ְּכמֹו ֹא ֶנס‪ְ .‬ו ֵכן ַהּזֹו ֵרק ֶא ֶבן ַהַּבְר ֶזל ִמן ָה ֵעץ ַהִּמ ְתַּב ֵּק ַע – שכתוצאה‬
‫מן ההכאה בגזע העץ‪ ,‬נשמט הברזל (י')‪.‬‬
‫ֶׁש ֵאין ֶזה ִמּכֹחֹו ֶאָּלא ִמּ ֹכ ַח ּ ֹכחֹו – המכה‬ ‫ַל ָּת ָמר ְל ַהִּפיל ְּת ָמִרים‪ְ ,‬ו ָנ ַפל ִמן ַה ְּת ָמִרים ַעל ִּתינֹוק ַו ֲהָרגּוהּו‬

‫– ָּפטּור‪ִ ,‬מְּפ ֵני ֶׁש ֵהן ָּב ִאין ִמּכֹ ַח ּ ֹכחֹו‪ְ .‬ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה בגזע העץ באה מכוחו‪ ,‬והינתזות הברזל‬

‫מן העץ המתבקע באה מכוח כוחו‪.‬‬ ‫ִמׁ ְּש ָאר ַה ִּסּבֹות‪.‬‬
‫ְו ִנ ְמ ָצא ְּכמֹו אֹ ֶנס – פעולה הבאה מכוח‬

‫כוחו של האדם אינה ניתנת לשליטה מלאה‪ ,‬ואינו יכול להיזהר מלעשותה‪ .‬לכן‪ ,‬אם הרג באופן זה‪ ,‬הרי הוא כעין אונס‬

‫(י'‪ .‬השווה לעיל ג‪,‬יג‪ ,‬שהכוח הראשון מסיר מניעה ומאפשר לכוח השני לפעול)‪.‬‬

‫א ֶׁשֶּנ ֱא ַמר – שהוא נס לעיר המקלט‬ ‫ּ ֶפ ֶרק ְׁש ִבי ִע י‬ ‫ ‬

‫כדי להינצל מיד גואל הדם‪ְ" :‬ו ָנס ֶאל‬ ‫ז‬

‫ַא ַחת ִמן ֶה ָעִרים ָה ֵאל ָו ָחי"‪ַּ .‬ת ְלמּוד –‬ ‫הישיבה בגלות והחזרה ממנה‬
‫לימוד תורה‪ְּ .‬כ ִמי ָתה ֲחׁשּו ָבה – שהחיים‬

‫במשמעותם העמוקה הם רכישת‬ ‫גלות של תלמיד‪ ,‬רב‪ ,‬עבד ואישה‬

‫החכמה והדעות הנכונות‪ ,‬והתנהגות על‬ ‫א ַּת ְל ִמיד ֶׁשָּג ָלה ְל ָעֵרי ִמ ְק ָלט – ַמ ְג ִלין ַרּבֹו ִעּמֹו‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪:‬‬
‫פיהם (מו"נ א‪,‬מב)‪ַ .‬מ ְג ִלין ְיִׁשי ָבתֹו ִעּמֹו –‬
‫מפני ש"התלמידים מוסיפין חכמת הרב‬ ‫" ָו ָחי" (דברים ד‪,‬מב; יט‪,‬ד‪-‬ה) – ֲעֵׂשה לֹו ְּכ ֵדי ֶׁש ִּי ְח ֶיה‪ְ ,‬ו ַח ֵּיי ַּב ֲע ֵלי‬

‫ַה ָח ְכ ָמה ּו ְמ ַבְּקֶׁשי ָה ְּבֹלא ַּת ְלמּוד‪ְּ ,‬כ ִמי ָתה ֲחׁשּו ָבה‪ְ .‬ו ֵכן ָה ַרב ומרחיבין לבו‪ .‬אמרו חכמים‪ :‬הרבה‬
‫חכמה למדתי מחברי יתר מרבותי‪,‬‬
‫ומתלמידי יתר מכלם" (תלמוד תורה ה‪,‬יג)‪.‬‬ ‫ֶׁשָּג ָלה – ַמ ְג ִלין ְיִׁשי ָבתֹו ִעּמֹו‪.‬‬

‫ב ְלזּונֹו – לספק לו מזון‪ַ .‬מ ֲעֵׂשה ָי ָדיו‬ ‫ב ֶע ֶבד ֶׁשָּג ָלה ְל ִעיר ִמ ְק ָלט – ֵאין ַרּבֹו ַח ָּיב ְלזּונֹו‪ּ ,‬ו ַמ ֲעֵׂשה‬

‫– הרווחים ממלאכתו‪ְ .‬לַרּבֹו – מפני שגם‬

‫ָי ָדיו ְל ַרּבֹו‪ִ .‬אׁ ָּשה ֶׁשָּג ָלת ְל ִעיר ִמ ְק ָלט – ַּב ְע ָלּה ַח ָּיב ְלזּו ָנּה‪ ,‬בדרך כלל‪" ,‬יכול הרב [האדון] לומר‬
‫לעבדו הכנעני 'עשה עמי ואיני ָז ְנָך'‬
‫[עבוד אצלי בלא שאזון אותך]‪ ,‬אלא‬ ‫ְו ֵאינֹו ָיכֹול לֹו ַמר ָלּה ' ְצ ִאי ַמ ֲעֵׂשה ָי ַד ִיְך ִּב ְמזֹונֹו ַת ִיְך' ֶאָּלא ִאם‬

‫ילך וישאל לו על הפתחים או יתפרנס‬ ‫ֵּכן ָהיּו ַמ ְסִּפי ִקין ָלּה‪.‬‬

‫מן הצדקה‪ ,‬שישראל מצווין להחיות‬

‫עבדים שביניהם [ויהיה מי שיזון אותו‪ ,‬ולא ימות ברעב]" (עבדים ט‪,‬ז)‪ְ .‬צ ִאי ַמ ֲעֵׂשה ָי ַד ִיְך ִּב ְמזֹונֹו ַת ִיְך – קחי לעצמך את‬

‫רווח מעשה ידייך וקני בו מזונות‪ .‬וגם בדרך כלל אינו יכול לחייב אותה בתנאי זה (אישות יב‪,‬ד)‪.‬‬