Page 247 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 247

‫זקיםנ רפס‪      ‬שפנ תושמיר חצור תהלכו‪      ‬פרק יג ‪	225‬‬                                                                                         ‫	‬

‫ַּת ֲעזֹב ִעּמֹו" (שמות כג‪,‬ה)‪  .‬ב   ְוֹלא ִי ְפרֹק ְו ַיִּני ֶחּנּו ִנ ְב ָהל ְו ֵי ֵלְך‪ֶ ,‬אָּלא המטען שעליה‪ .‬ב   ִנ ְב ָהל – דואג‪ִּ .‬בֵּטל‬
‫ִמ ְצ ַות ֲעֵׂשה – לפרוק‪ ,‬אך עדיין לא‬
          ‫התחייב במצַות הטעינה (י')‪.‬‬            ‫ָי ִקים ִעּמֹו ְו ַי ֲחזֹר ְו ִי ְטעֹן ַמׂ ָּשאֹו ָע ֶלי ָה‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ָ " :‬ה ֵקם ָּת ִקים‬
                                                ‫ִעּמֹו" (דברים כב‪,‬ד) – זֹו ִמ ְצ ַות ֲעֵׂשה ַא ֶח ֶרת‪ְ .‬ו ִאם ִהִּניחֹו ִנ ְב ָהל ְוֹלא‬
‫ג   ֵאינֹו ִמַּטֵּמא ָלּה – מפני שבשעה‬          ‫ָּפַרק ְוֹלא ָט ַען – ִּבֵּטל ִמ ְצַות ֲעֵׂשה‪ְ ,‬ו ָע ַבר ַעל ִמ ְצַות ֹלא ַת ֲעֶׂשה‪,‬‬

‫שמקיים את המצוה‪" ,‬מבטל עשה‬                                     ‫ֶׁשֶּנ ֱא ַמר‪ֹ" :‬לא ִתְר ֶאה ֶאת ֲחמֹור ָא ִחיָך" (שם)‪.‬‬

‫של'קדשים יהיו' (ויקרא כא‪,‬ו) ועובר על‬                                                               ‫החייב במצוה ואופן חיובו‬
‫לא תעשה של'ֹלא יטמא בעל בעמיו‬
‫[הנכבד בעמו‪ ,‬והוא הכהן‪ ,‬לא יחלל‬                 ‫ג   ָה ָיה ּ ֹכ ֵהן‪ְ ,‬ו ַהְּב ֵה ָמה רֹו ֶב ֶצת ְּב ֵבית ַהְּק ָברֹות – ֵאינֹו ִמַּטֵּמא‬
‫קדושתו בטומאת מת]' (שם כא‪,‬ד)‪ ,‬ואין‬

‫ָלּה‪ְּ ,‬כֵׁשם ֶׁש ֵאינֹו ִמַּטֵּמא ְל ָהִׁשיב ֲא ֵב ָדה‪ְ .‬ו ֵכן ִאם ָה ָיה ָז ֵקן ֶׁש ֵאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה" (גזלה‬
‫ואבדה יא‪,‬יח)‪ .‬והוא הדין בנזיר (פה"מ ב"מ‬
‫ב‪,‬י)‪ָ .‬ז ֵקן – חכם‪ .‬ונתפרש כנוטריקון של‬         ‫ַּדְרּכֹו ִל ְטעֹן ְו ִל ְפרֹק – הֹו ִאיל ְו ֵאי ָנּה ְל ִפי ְּכבֹודֹו‪ָּ ,‬פטּור‪.‬‬

‫זה שקנה חכמה‪ ,‬בכל גיל (ראה תלמוד תורה‬           ‫ד   ֶזה ַהְּכ ָלל‪ָּ :‬כל ֶׁש ִאּלּו ָה ְי ָתה ֶׁשּלֹו ָה ָיה טֹו ֵען ּופֹוֵרק – ֲהֵרי ֶזה‬
‫ו‪,‬א)‪ָּ .‬פטּור – מפני שהוא לאו או עשה‬
‫של ממון‪ ,‬ולא החמירה תורה בממון‬                  ‫ַח ָּיב ִל ְפרֹק ְו ִל ְטעֹן ְּבֶׁשַּל ֲח ֵברֹו‪ְ .‬ו ִאם ָה ָיה ָח ִסיד ְועֹוֶׂשה ִל ְפ ִנים‬
‫חברו יותר מבממונו‪ .‬אבל שאר לאווים‬               ‫ִמּׁשּוַרת ַה ִּדין – ֲא ִפּלּו ָה ָיה ַהָּנִׂשיא ַהָּגדֹול‪ְ ,‬וָר ָאה ֶּב ֱה ַמת ֲח ֵברֹו‬

‫אינם נדחים מפני כבוד הבריות (כלאיים‬             ‫רֹו ֶב ֶצת ַּת ַחת ַמׂ ָּשא ֶׁשְּל ֶת ֶבן אֹו ָק ִנים ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן‪ּ ,‬פֹוֵרק ְוטֹו ֵען‬
‫י‪,‬כט)‪" .‬והרמז לזה‪ ,‬אומרֹו 'והתעלמת‬                                                               ‫ִעּמֹו‪.‬‬
‫מהם'‪ ,‬כאלו צוה להתעלם מהם במצב‬

              ‫מסויים" (פה"מ ב"מ ב‪,‬ח)‪.‬‬           ‫ה  ָּפַרק ְו ָט ַען ְו ָח ְזָרה ְו ָנ ְפ ָלה – ַח ָּיב ִל ְפרֹק ְו ִל ְט ֹען ַּפ ַעם ַא ֶחֶרת‪,‬‬

‫ד   ֶזה ַהְּכ ָלל – גם בהשבת אבדה‬               ‫ֲא ִפּלּו ֵמ ָאה ְּפ ָע ִמים‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ָ " :‬עזֹב ַּת ֲעזֹב ִעּמֹו" (שמות כג‪,‬ה)‪,‬‬
                                                ‫" ָה ֵקם ָּת ִקים" (דברים כב‪,‬ד)‪ְ .‬ל ִפי ָכְך ָצ ִריְך ְל ִה ַּד ֶּדה ִעּמֹו ַעד ַּפ ְר ָסה‪,‬‬
‫(גזלה ואבדה יא‪,‬יג)‪ָ .‬ח ִסיד – "ומי שהוא‬
‫מדקדק על עצמו ביותר‪ ,‬ויתרחק מדעה‬                ‫ֶאָּלא ִאם ֵּכן ָא ַמר לֹו ַּב ַעל ַהַּמׂ ָּשא ' ֵאי ִני ָצִריְך ְלָך'‪.‬‬

‫בינונית מעט לצד זה או לצד זה‪ ,‬נקרא‬

‫'חסיד'" (דעות א‪,‬ה)‪ַ .‬הָּנִׂשיא ַהָּגדֹול – ראש‬  ‫ו   ֵמ ֵא ָמ ַתי ִי ְת ַח ֵּיב ִל ְפרֹק ְו ִל ְט ֹען ִעּמֹו? ִמׁ ֶּש ִּיְר ֵאהּו ְר ִא ָּיה ֶׁש ִהיא‬
‫הסנהדרין‪ ,‬שהוא הגדול בעם (סנהדרין‬
‫ִּכ ְפ ִגי ָעה‪ֶׁ ,‬ש ֲה ֵרי ֶנ ֱא ַמר "ִּכי ִת ְר ֶאה" (שמותכג‪,‬ה)‪ְ ,‬ו ֶנ ֱא ַמר "ִּכי ִת ְפַּגע" א‪,‬ג‪ֶּ .)2‬ת ֶבן – קש‪ָ .‬ק ִנים – מקלות מצמח‬
‫הקנה‪ ,‬הגדל בדרך כלל על גדות נחלים‪.‬‬
  ‫ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן – שאינם בעלי ערך רב‪.‬‬    ‫(שם כג‪,‬ד)‪ְ .‬ו ַכָּמה? ִׁש ֲערּו ֲח ָכ ִמים‪ִ :‬מׁ ֶּש ִּי ְה ֶיה ֵּבי ֵני ֶהם ָמא ַת ִים ָוֵׁשׁש‬
                                                ‫ְוִׁשׁ ִּשים ַאָּמה ּוְׁש ֵני ְׁש ִליֵׁשי ַאָּמה‪ֶׁ ,‬שהּוא ֶא ָחד ִמׁ ִּש ְב ָעה ּו ֶמ ֱח ָצה‬
‫ה   ָעזֹב‪ָ ...‬ה ֵקם – זהו "מקור [צורת‬
                                                          ‫ְּב ִמיל‪ָ .‬ה ָיה ָרחֹוק ִמֶּמּנּו ָי ֵתר ִמ ֶּזה – ֵאינֹו ָזקּוק לֹו‪.‬‬
‫פועל המורה על עצם הפעולה בלא‬

‫לציין זמן או מקום או גוף או מספר‬                ‫ז   ִמ ְצָוה ִמן ַהּתֹוָרה ִל ְפרֹק ִעּמֹו ְּב ִחָּנם‪ֲ .‬א ָבל ִל ְט ֹען ָע ָליו – ֲהֵרי‬
‫או מין]‪ ,‬וידוע אצל כל בעלי לשון כי‬
‫זֹו ִמ ְצ ָוה ְונֹו ֵטל ְׂש ָכרֹו‪ְ .‬ו ֵכן ְּבָׁש ָעה ֶׁשִּמ ַּד ֶּדה ִעּמֹו ַעד ַּפ ְר ָסה – המקור נאמר על המעט וההרבה‪ ,‬תאמר‬

‫'הכיתי לפלוני ַהֵּכה' ותאמר 'הכיתי‬                       ‫ֵיׁש לֹו ָׂש ָכר‪.‬‬
‫לפלוני ולפלוני ַהֵּכה'‪ .‬ולפיכך מורה‬

‫' ָהֵׁשב' על פעמים הרבה‪ ,‬וכך ' ָה ֵקם' ו'ַׁשֵּל ַח' ו' ָעזֹב' וזולתם מן המקורות" (פה"מ‪ :‬ב"מ ב‪,‬ט; חולין יב‪,‬ג)‪ְ .‬ל ִה ַּד ֶּדה ִעּמֹו –‬

‫להוליך עמו את הבהמה לאט לאט (ר' תנחום)‪ַּ .‬פ ְר ָסה – ארבעה מילין‪ ,‬שהם כארבעה קילומטרים (ראה נספח מידות ומשקלות)‪.‬‬

‫ו  ְר ִא ָּיה ֶׁש ִהיא ִּכ ְפ ִגי ָעה – מרחק ראייה שהאדם מזהה את המצב (="כפגיעה")‪ ,‬ונראה שבזיהוי זה המרחק קטן מן‬

‫‪ 266.66‬אמה‪ ,‬שהם כ‪ 128-‬מטר‪ ,‬ורק במרחק כזה הטריחו את האדם לנטות מדרכו ולטפל בחברו‪ְ .‬ו ֶנ ֱא ַמר בהשבת‬

‫אבדה‪ִּ" :‬כי ִת ְפַּגע [=תפגוש את] ׁשֹור ֹא ִי ְבָך אֹו ֲח ֹמרֹו ּתֹ ֶעה‪ָ ,‬הֵׁשב ְּתִׁשי ֶבּנּו לֹו"‪ִ .‬מיל – אלפיים אמה‪ ,‬כקילומטר‪ֵ .‬אינֹו‬

                                                ‫ָזקּוק לֹו – אינו חייב לפרוק ולטעון עמו‪.‬‬

                                                ‫ז   ֲהֵרי זֹו ִמ ְצָוה ְונֹו ֵטל ְׂש ָכרֹו – מבעל הבהמה‪.‬‬
   242   243   244   245   246   247   248   249   250   251   252