Page 179 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 179
זקיםנ רפס ומזיק חובל הלכות פרק א 157
יא 1מּו ָעד ְלעֹו ָלם – תמיד מוזהר אחריות האדם למעשיו
ומותרה מראש שהוא עלול להזיק יאָ 1א ָדם מּו ָעד ְלעֹו ָלםֵּ :בין ׁשֹו ֵגג ֵּבין ֵמ ִזידֵּ ,בין ֵער ֵּבין ָיֵׁשן
ולשאת באחריות למעשיוְ .מַׁשֵּלם –
ֵּבין ִׁשּכֹור – ִאם ָח ַבל ַּב ֲח ֵברֹו אֹו ִה ִּזיק ָממֹון ֲח ֵברֹוְ ,מַׁשֵּלם ִמן אם הזיק כשהוא ישן או שיכור ,משלם
רק נזק (להלן טו). ַה ָּי ֶפה ֶׁשִּב ְנ ָכ ָסיו.
יאִּ 2בְׁש ַנ ִים ֶׁש ָּיְׁשנּו ְּכ ֶא ָחד – שישנו יאַּ 2בֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים ֶׁש ַה ָּיֵׁשן ַח ָּיב ְלׁ ַשֵּלם? ִּבְׁש ַנ ִים
יחד ,שרבים מתהפכים בשנתם ,והיו ֶׁש ָּיְׁשנּו ְּכ ֶא ָחדְ ,ו ִנ ְת ַהֵּפְך ֶא ָחד ֵמ ֶהן ְו ִה ִּזיק ֶאת ֲח ֵברֹו אֹו ָקַרע
צריכים להתרחק זה מזה כדי שלא ִּב ְגדֹוֲ .א ָבל ִאם ָה ָיה ֶא ָחד ָיֵׁשןּ ,ו ָבא ַא ֵחר ְוָׁש ַכב ְּב ִצּדֹו – ֶזה
יזיקו זה לזהֶ .זה ֶׁשָּבא ָּב ַא ֲחרֹו ָנה הּוא
ַהּמּו ָעד – שישן אחד מהם ואחר כך ישן
חברו לידו ,שהשני פשע וגרם לחברו ֶׁשָּבא ָּב ַא ֲחרֹו ָנה הּוא ַהּמּו ָעדְ ,ו ִאם ִה ִּזיקֹו ַה ָּיֵׁשןָּ ,פטּורְ .ו ֵכן
שיזיק לו. ִאם ִהִּני ַח ְּכ ִלי ְּב ַצד ַה ָּיֵׁשןּ ,וְׁש ָברֹו ַה ָּיֵׁשן – ָּפטּורֶׁ ,ש ֶּזה ֶׁש ִהִּניחֹו
יב ְּברּו ַח ְמצּו ָיה – שהיא שכיחה הּוא ַהּמּו ָעד ֶׁשָּפַׁשע.
וצפויה ,שהיה לו להניח שהוא עלול
ליפול בגללה ולהזיק ,והוא קרוב למזיד.
יב ִמי ֶׁשָּנ ַפל ִמן ַהַּגג ְּברּו ַח ְמצּו ָיה ְו ִה ִּזיק – ַח ָּיב ְּב ַא ְרָּב ָעה ּו ָפטּור ִמן ַהּבֹ�ׁש ֶ ת – כיוון שלא התכוון
(לעיל י)ָ .נ ַפל ְּברּו ַח ֶׁש ֵאי ָנּה ְמצּו ָיה –
נדירה ,שלא היה יכול להעלות על ְּד ָבִריםּ ,ו ָפטּור ִמן ַהּבֹׁש ֶ�תָ .נ ַפל ְּברּו ַח ֶׁש ֵאי ָנּה ְמצּו ָיה – ַח ָּיב
דעתו שתבוא רוח חזקה ,ולכן הוא ַּבֶּנ ֶזק ִּב ְל ַבדּ ,ו ָפטּור ֵמ ַאְרָּב ָעה ְּד ָבִריםְ .ו ִאם ִנ ְת ַהֵּפְך – ַח ָּיב
ַּבּכֹלַ ,אף ַּבּבֹׁש ֶ�ת; ֶׁשָּכל ַהִּמ ְתַּכ ֵּון ְל ַה ִּזיקַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁשֹּלא ִנ ְתַּכ ֵּון פטור משאר התשלומים וחייב בנזק,
שהרי אדם מועד לעולם (לעיל יא)ִ .נ ְת ַהֵּפְך
– לאחר שהתחיל ליפול ,התהפך וכיוון ְל ַב ֵּיׁש – ַח ָּיב ַּבּבֹשׁ ֶ�ת.
את עצמו ליפול על הניזק. יג ְׁש ַנ ִים ֶׁש ָח ְבלּו ְּב ֶא ָחד ְּכ ַא ַחת – ְׁש ֵני ֶהן ַח ָּי ִביןּ ,ו ְמַׁשְּלׁ ִשין
יג ְּכ ַא ַחת – בבת אחת ,יחד. ֵּבי ֵני ֶהןָ .ה ָיה ֶא ָחד ִמ ְתַּכֵּון ְו ֶא ָחד ֶׁש ֵאינֹו ִמ ְתַּכֵּון – ֶזה ֶׁש ֵאינֹו
ְמַׁשְּלׁ ִשין – מתחלקים בתשלום בשווה.
ִמ ְתַּכֵּון ָּפטּור ִמן ַהּבֹׁש ֶ�ת .יד ַהִּמ ְתַּכֵּון ְל ַב ֵּיׁש ֶאת ַה ָּק ָטן ,יד ַה ָּק ָטן – בן הקטן מבן 13ובת
הקטנה מבת 12או שלא הביאו שתי
שערות במקום הערווה (אישות ב,י)ְּ .ד ֵמי ּו ִב ֵּיׁש ֶאת ַהָּגדֹול – נֹו ֵתן ַלָּגדֹול ְּד ֵמי ָּבְׁשּתֹו ֶׁשַּל ָּק ָטןִ .נ ְתַּכֵּון
ְל ַב ֵּיׁש ֶאת ָה ֶע ֶבדּ ,ו ִב ֵּיׁש ֶאת ֶּבן חֹ ִרין – נֹו ֵתן ְל ֶבן ֹח ִרין ְּד ֵמי ָּבְׁשּתֹו ֶׁשַּל ָּק ָטן – "אם כשמכלימין אותו
נכלם – חיב; ואם אינו נכלם – פטור.
ומכל מקום ,אינו דומה המביש את ָּבְׁשּתֹו ֶׁשָּל ֶע ֶבד.
הקטן למביש את הגדול" (להלן ג,ד), טו ָה ְי ָתה ֶא ֶבן ֻמַּנ ַחת לֹו ְּב ֵחיקֹוֵּ ,בין ֶׁשֹּלא ִהִּכיר ָּבּה ֵמעֹו ָלם
מפני שהקטן אינו מקפיד על כבודו
ֵּבין ֶׁש ִהִּכיר ָּבּה ּוְׁש ָכ ָחּהְ ,ו ָע ַמדְ ,ו ָנ ְפ ָלה ְו ִה ִּזי ָקה – ַח ָּיב ַּבֶּנ ֶזק (אולי בדומה לאמור להלן ג,יא) ,ואינו חש
בושה כגדול בן דעת .ואינו משלם ִּב ְל ַבדּ ,ו ָפטּור ֵמ ַאְרָּב ָעה ְּד ָבִריםְ .ו ֵכן ִאם ִנ ְתַּכֵּון ִל ְזרֹק ְׁש ַּת ִים
לגדול שנתבייש כפי ערך בושתו של ְו ָז ַרק ַאְרַּבע ְו ִה ִּזיק ,אֹו ֶׁש ִה ִּזיק ְּכֶׁשהּוא ָיֵׁשן – ַח ָּיב ַּבֶּנ ֶזק ִּב ְל ַבד,
הגדול מפני שלא נתכוון לבייש גדול
ועל ביוש שלא בכוונה אינו חייב (סמ"ע ּו ָפטּור ֵמ ַאְרָּב ָעה ְּד ָבִרים.
חו"מ תכא)ָ .ה ֶע ֶבד – הגוי (כנעני) ,שהוא
במצב ביניים בין יהודי לבין גוי (איסורי ביאה יב,יא) ,וכבודו ובושתו פחותים (להלן ג,ד).
טו ְּב ֵחיקֹו – ברווח שבין ידיו לחזהו ,כנראה בין קפלי בגדוֶׁ .שֹּלא ִהִּכיר ָּבּה ֵמעֹו ָלם – והרי הוא אנוס (רוצח ו,יד).
ֶׁש ִהִּכיר ָּבּה ּוְׁש ָכ ָחּה – והרי הוא שוגג (רוצח ו,טו)ַ .ח ָּיב ַּבֶּנ ֶזק ִּב ְל ַבד ּו ָפטּור ֵמ ַאְרָּב ָעה ְּד ָבִרים – מפני שלא התכוון להזיק,
אך משלם דמי נזק ,מפני שהכלל הוא :אדם מועד לעולםִ .נ ְתַּכֵּון ִל ְזרֹק ְׁש ַּת ִים – למרחק שתי אמות.
