Page 865 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫ִה ְלכֹות ֵעד ּות ‬ ‫ ‬

‫ֵיׁש ִּב ְכ ָל ָלן ְׁשמֹו ֶנה ִמ ְצוֹות‪ָׁ ,‬שלׁש ִמ ְצוֹות ֲעֵׂשה ְו ָח ֵמׁש ִמ ְצוֹות מניין המצוות‪ :‬ב)‪ִ ‬ל ְדרֹׁש ְו ַל ֲחקֹר –‬
‫כמפורט להלן א‪,‬ד‪-‬ה‪ .‬ג) ֶׁשֹּלא יֹוֶרה‬
‫ָה ֵעד – אסור לעד להשתתף בדיון על‬ ‫ֹלא ַת ֲעֶׂשה‪ְ ,‬ו ֶזה הּוא ְּפָר ָטן‪ :‬א) ְל ָה ִעיד ְּב ֵבית ִּדין ְל ִמי ֶׁשּיֹו ֵד ַע‬
‫הנידון‪ ,‬בין לזכות בין לחובה‪ ,‬ובוודאי‬ ‫לֹו ֵעדּות‪ .‬ב) ִל ְדרֹׁש� ְו ַל ֲח ֹקר ָה ֵע ִדים‪ .‬ג) ֶׁשֹּלא יֹוֶרה ָה ֵעד ְּב ִדין‬

‫ֶזה ֶׁש ֵה ִעיד ָע ָליו ְּב ִדי ֵני ְנ ָפׁשֹות‪ .‬ד) ֶׁשֹּלא ָיקּום ָּד ָבר ְּב ֵעדּות שאסור לו להיות דיין (להלן ה‪,‬ח)‪ .‬ד)‪ֶׁ ‬שֹּלא‬
‫ָיקּום ָּד ָבר – אין עונשים בדיני ממונות‬
‫או בדיני נפשות על פי עד אחד‪ .‬עד אחד‬ ‫ֶא ָחד‪ .‬ה) ֶׁשֹּלא ָי ִעיד ַּב ַעל ֲע ֵבָרה‪ .‬ו) ֶׁשֹּלא ָי ִעיד ָקרֹוב‪ .‬ז) ֶׁשֹּלא‬
‫יכול רק לחייב את הנתבע להישבע‬ ‫ְל ָה ִעיד ְּבֶׁש ֶקר‪ .‬ח) ַל ֲעׂשֹות ְל ֵעד זֹו ֵמם ַּכ ֲאֶׁשר ָז ַמם‪ּ .‬ו ֵבאּור‬

‫בדיני ממונות (טוען ונטען א‪,‬א‪-‬ג)‪ ,‬או‬ ‫ִמ ְצוֹות ֵאּלּו ִּב ְפָר ִקים ֵאּלּו‪.‬‬

‫להעיד בעניין איסור והיתר (להלן יא‪,‬ז)‪.‬‬

‫על מעמדם הייחודי של שני עדים‪ ,‬כתב רבנו‪" :‬שנצטוינו לחתוך הדין על פי שניים עדים כשרים‪ .‬ואף על פי שאפשר‬

‫שהעידו בשקר‪ ,‬הואיל וכשרין הן אצלנו‪ ,‬מעמידין אותן על כשרותן" (יסודי התורה ז‪,‬ז‪ ;3‬ח‪,‬ב‪ ;3‬וראה סנהדרין כד‪,‬א‪ .5‬י')‪ .‬ו)‪ָ ‬קרֹוב‬

‫– מקרובי המשפחה (המפורטים להלן פרק יג)‪" ,‬ואפילו הייתה לחייבו מיתה [שאין לחשוד שקרובו רוצה במיתתו]‪ ,‬וזו‬

‫היא גזרת הכתוב שאין לה טעם כלל‪ .‬דע זאת" (סה"מ ל"ת רפב)‪ .‬ח)‪ֵ ‬עד זֹו ֵמם – עד שקר שזמם להרשיע יהודי‪ .‬ואין עד‬

‫נעשה זומם עד שיעידו עליו שניים שהיה עמהם בזמן האירוע במקום אחר (להלן יח‪,‬ב‪ַּ .)5‬כ ֲאֶׁשר ָז ַמם – עונשו בהתאם‬

‫למה שרצה לגרום לנתבע‪.‬‬

‫א ְמ ֻצֶּוה – אף אם הוא עד יחיד (להלן‬ ‫ּ ֶפ ֶרק ִרא ׁשֹון‬ ‫ ‬

‫יז‪,‬ז)‪ .‬וטעם המצוה‪ ,‬שהיא תועלת לבני‬ ‫א‬

‫האדם‪ .‬ואם אינו מעיד‪ ,‬הריהו עובר על‬ ‫מצַות העדות והחקירה‬

‫"לא תעמד על דם רעך" (סה"מ ל"ת רצז)‪.‬‬ ‫החובה להעיד‬
‫כלומר שרואה חברו מפסיד‪ ,‬והוא יכול‬
‫להציל אותו ואינו מציל אותו‪ְ .‬והּוא –‬ ‫א ָה ֵעד ְמ ֻצֶּוה ְל ָה ִעיד ְּב ֵבית ִּדין ְּב ָכל ֵעדּות ֶׁשּיֹו ֵד ַע‪ֵּ ,‬בין‬

‫בתנאי‪ֶׁ .‬ש ִּי ְתָּב ֶעּנּו – חברו או בית דין‬ ‫ְּב ֵעדּות ֶׁש ְּי ַח ֵּיב ָּבּה ֲח ֵברֹו ֵּבין ְּב ֵעדּות ֶׁש ְּי ַזֵּכהּו ָּבּה‪ְ ,‬והּוא‬
‫(שבועות ט‪,‬ב; ספר החינוך קכב)‪ְ .‬ל ָה ִעיד ְּב ִדי ֵני‬ ‫ֶׁש ִּי ְתָּב ֶעּנּו ְל ָה ִעיד ְּב ִדי ֵני ָממֹונֹות‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ְ" :‬והּוא ֵעד אֹו ָר ָאה‬
‫ָממֹונֹות – אבל בדיני נפשות‪ ,‬אף אם לא‬
‫תבעו אותו להעיד‪ ,‬חייב להעיד (כס"מ)‪.‬‬ ‫אֹו ָי ָדע – ִאם לֹוא ַיִּגיד‪ְ ,‬ו ָנָׂשא ֲעוֹנֹו" (ויקרא ה‪,‬א)‪.‬‬

‫ֶׁשֶּנ ֱא ַמר – "ְו ֶנ ֶפׁש ִּכי ֶת ֱח ָטא ְוָׁש ְמ ָעה קֹול‬ ‫ב ָה ָיה ָה ֵעד ָח ָכם ָּגדֹול‪ְ ,‬ו ָה ָיה ֵּבית ִּדין ָּפחּות ִמֶּמּנּו ַּב ָח ְכ ָמה‬
‫ָא ָלה [שנשבע שאינו יודע עדות] ְוהּוא‬
‫– הֹו ִאיל ְו ֵאין ְּכבֹודֹו ֶׁש ֵּי ֵלְך ִל ְפ ֵני ֶהם‪ֲ ,‬עֵׂשה ֶׁשִּל ְכבֹוד ּתֹו ָרה ֵעד [וחייב להעיד] אֹו ָר ָאה אֹו ָי ָדע‪ִ ,‬אם‬
‫לֹוא ַיִּגיד ְו ָנָׂשא ֲעוֹנֹו"‪.‬‬
‫עֹו ֵדף‪ְ ,‬ו ֵיׁש לֹו ְל ִהָּמ ַנע‪ַּ .‬בֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים? ְּב ֵעדּות ָממֹון‪.‬‬
‫ב ֶׁש ֵּי ֵלְך ִל ְפ ֵני ֶהם – לבית דין‪ֲ .‬עֵׂשה‬ ‫ֲא ָבל ְּב ֵעדּות ֶׁשַּמ ְפִריׁש ָּבּה ִמן ָה ִאּסּור‪ְ ,‬ו ֵכן ְּב ֵעדּות ְנ ָפׁשֹות‬
‫אֹו ַמּכֹות – הֹו ֵלְך ּו ֵמ ִעיד; " ֵאין ָח ְכ ָמה [‪ְ ]...‬ל ֶנ ֶגד יי" (משלי‬
‫ֶׁשִּל ְכבֹוד ּתֹוָרה – הציווי לכבד תלמידי‬
‫חכמים (עשה רט)‪ְ .‬ו ֵיׁש לֹו – מותר לו (ספר‬

‫החינוך קכב; ק')‪ .‬ויש מי שסוברים שמצוה‬ ‫כא‪,‬ל) – ָּכל ָמקֹום ֶׁש ֵּיׁש ִחּלּול ַהּ ֵׁשם‪ֵ ,‬אין ַמְׁשִּגי ִחין ַעל ְּכבֹוד‬
‫שיימנע‪ֶׁ .‬שַּמ ְפִריׁש ָּבּה ִמן ָה ִאּסּור –‬ ‫ָה ַרב‪.‬‬
‫למשל להעיד אם הבשר שהיה לפניו‬

‫כשר אם לאו‪ַ .‬מּכֹות – עברה שלוקין‬

‫עליה‪ֵ " .‬אין ָח ְכ ָמה ְו ֵאין ְּתבּו ָנה ְו ֵאין ֵע ָצה ְל ֶנ ֶגד [כשיש חילול] ה'"‪ִ .‬חּלּול ַהּ ֵׁשם – כאן משמעו ביזיון של אי הקפדה‬

‫שלא לעשות עברה‪.‬‬