Page 359 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 359
נייןק רפס הומתנ יהיזכ לכותה פרק א 337
ח ְו ֵכן ְׁש ֵני ָּב ִּתיםֶ ,זה ִל ְפ ִנים ִמ ֶּזהֶׁ ,ש ֶה ֱח ִזיק ְּב ֶא ָחד ֵמ ֶהן ח ֶזה ִל ְפ ִנים ִמ ֶּזה – פנימי וחיצוני.
ִל ְקנֹותֹו ְו ִל ְקנֹות ֶאת ַהׁ ֵּש ִני – ֹלא ָק ָנה ֶאָּלא ֶזה ֶׁש ֶה ֱח ִזיק ּבֹו ט ִּבְׁש ָטר ִמִּנ ְכ ֵסי ַהֵּגר – שהיה לגר
שטר המעיד שקנה את הקרקע (מ"מ)ֹ .לא
ָק ָנה ֶאָּלא ַהׁ ְּש ָטר ִּב ְל ַבד – ואת הקרקע ִּב ְל ַבד; ֶה ֱח ִזיק ְּב ֶא ָחד ֵמ ֶהן ְּכ ֵדי ִל ְקנֹות ֶאת ַהׁ ֵּש ִני – ַאף ֶזה
לא קנה ,כיוון שלא החזיק בהָ .לצּור ֶׁש ֶה ֱח ִזיק ּבֹו ֹלא ָק ָנה.
אֹותֹו ַעל ִּפי ְצלֹו ִחיתֹו – לכסות בו פי החזקה בשטר של נכסי הגר
צלוחית ,שהיא כלי צר ,כגון פי הבקבוק
(פה"מ כלים ל,ד) או קופסה קטנה וכדומה, ט ַהַּמ ֲח ִזיק ִּבְׁש ָטר ִמִּנ ְכ ֵסי ַהֵּגר ְּכ ֵדי ִל ְקנֹות ַה ַּקְר ַקע ַהְּכתּו ָבה
ְּבאֹותֹו ַהׁ ְּש ָטר – ֹלא ָק ָנה ֶאָּלא ַהׁ ְּש ָטר ִּב ְל ַבדָ ,לצּור אֹותֹו ַעל שאם רוצים לסגור אותה ,מכסים את
פיה בנייר (ר' תנחום) .ומשמעות הדבר,
לא קנה את הקרקע אלא את הנייר בלבד. ִּפי ְצלֹו ִחיתֹו ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
י ַהְּמ ֻס ֶּי ֶמת ִּב ְמ ָצֶרי ָה – מסומנת גבולות נכסי הגר
י ָׂש ֶדה ַהְּמ ֻס ֶּי ֶמת ִּב ְמ ָצ ֶרי ָה – ֵּכי ָון ֶׁש ִהִּכיׁש ָּבּה ַמּכֹוׁש ֶא ָחד ,בגבולות ברורים מכל עבריהִ .הִּכיׁש
ָּבּה ַמּכֹוׁש ֶא ָחד – עדר בה במעדר פעם
אחת כדי לקבוע בה חזקהְ .ו ִאם ֵאי ָנּה ָק ָנה ֻּכָּלּהְ .ו ִאם ֵאי ָנּה ְמ ֻס ֶּי ֶמת ִּב ְמ ָצֶרי ָה – קֹו ֶנה ִמֶּמָּנה ְּבאֹותֹו
ְמ ֻס ֶּי ֶמת ִּב ְמ ָצֶרי ָה – קונה בהכשת המכוש ַמּכֹוׁשְּ ,כ ֵדי ֶׁש ֵּי ֵלְך ַהֶּצ ֶמד ִּבְׁש ַעת ֲחִריָׁשה ְו ַי ֲחזֹרְ .ו ַהֶּמ ֶצר,
ְו ֶה ָח ָצב ֶׁשְּמ ַת ֲח ִמין ּבֹו ַה ְּתחּו ִמין – ַמ ְפ ִסי ִקין ְּב ִנ ְכ ֵסי ַהֵּגרְ ,ו ָכל שטח ְּכ ֵדי ֶׁש ֵּי ֵלְך ַהֶּצ ֶמד ִּבְׁש ַעת ֲחִריָׁשה
ְו ַי ֲחזֹר – בשיעור שיכולים לעבור בה
שני שוורים זה לצד זה הלוך ושוב, ַהַּמ ֲח ִזיק ַּבׂ ָּש ֶדה ֹלא ָק ָנה ֶאָּלא ַעד ַהֶּמ ֶצר אֹו ַעד ֶה ָח ָצב.
יא ָּכל ַהַּמ ְפ ִסיק ַלֵּפ ָאה – ַמ ְפ ִסיק ְּב ִנ ְכ ֵסי ַהֵּגרֵּ .כי ַצד? ְּכגֹון כלומר שני תלמים מן המקום שעדר בו.
ָח ָצב – חצב מצוי ),(Urginea maritime
צמח ששורשיו יורדים לעומק בקו ישר ֶׁש ָה ָיה ָׁשם ַנ ַחל אֹו ַאַּמת ַהַּמ ִים ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן – ֹלא ָק ָנה ֶאָּלא
ואינם מסתעפים ,ולפיכך נקרא 'חצוב', ַעד ַהַּנ ַחל אֹו ַעד ָה ַאָּמהְ .ו ָכל ַהַּמ ְפ ִסיק ְרֻׁשיֹות ַׁשָּבת – ַמ ְפ ִסיק
ְּב ִנ ְכ ֵסי ַהֵּגרְּ ,כגֹון ֶׁש ָה ָיה ֵּבין ְׁש ֵּתי ַהׂ ָּשדֹות ְרׁשּות ַה ָּי ִחיד אֹו משמש לסימון גבולות של שדות ובו
תיחם יהושע את נחלות השבטים (פה"מ
כלאיים א,ח). ַּכְר ְמ ִליתֲ ,א ִפּלּו ָה ָיה ֵּבי ֵני ֶהן ְרׁשּות ֶׁשחֹו ֶל ֶקת ַלִּגִּטין.
יב ָּכל ָּד ָבר ַהַּמ ְפ ִסיק ַלֻּט ְמ ָאה – ַמ ְפ ִסיק ְּב ִנ ְכ ֵסי ַהֵּגרֵּ .כי ַצד? יא ַהַּמ ְפ ִסיק ַלֵּפ ָאה – "הקוצר את
ְּכגֹוןֶׁשִּנ ְכ ַנס ָא ָדם ְל ִב ְק ָעהזֹו ְו ֻט ְמ ָאהְּב ִב ְק ָעה ַא ֶח ֶרתְּב ִצ ָּדּהְ ,ו ֵאינֹו שדהו ,לא יקצור כל השדה כלה ,אלא
יניח קמה [תבואה] מעט לעניים בסוף
השדה ,וזה שמניח הוא הנקרא 'פאה'" (מתנות עניים א,א) .וחייב אדם להניח פאה בכל שדה .ואם יש דבר המפסיק בין
השדות ,כגון נחל או תעלת מים ,השדה נחשבת כשתי שדות (מתנות עניים ג,א-ד) .וצריך לתת פאה מכל שדה לעצמה.
ָּכל ַהַּמ ְפ ִסיק ְרֻׁשיֹות ַׁשָּבת – שאסור להעביר חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך (שבת יב,ח; להרחבה ראה שם
יח,כד) .וכל דבר שמחלק את השטח ועושה אותו שתי רשויות לעניין שבת ,עושה אותו שתי רשויות גם לעניין זכייה.
ואם החזיק באחד ,לא קנה את השניְ .רׁשּות ַה ָּי ִחיד – בור או מבנה בגובה עשרה טפחים ובגודל של ארבעה טפחים
על ארבעה טפחים לפחות נחשב רשות היחיד ,והמוציא ממנו לרשות הרבים בשבת חייב (שבת יד,א)ַּ .כ ְר ְמ ִלית – מקום
שאין מתקיימים בו לא תנאי רשות הרבים ולא תנאי רשות היחיד .ופירוש השם :כארמלית (כאלמנה ,על פי הארמית),
שאינה בתולה ואינה אשת איש (פה"מ שבת א,א) .ולא הוכרע בתלמוד אם הכרמלית מפסיקה בין רשויות .והרמב"ם פסק
לחומרה בכרמלית :בדיני שבת – אינה מפסקת ,ומחייבת ,כמבואר לעיל; ובנכסי הגר – מפסקת (מ"מ שבת יח,כד)ְ .רׁשּות
ֶׁשחֹו ֶל ֶקת ַלִּגִּטין – המשאיל מקום לאשתו שתקנה בו את גטה מדין קניין חצר :אם הגיע הגט לארבע אמות שלה,
קנתה את הגט והיא מגורשת; ואם נפל הגט במקום שהשאיל לה ויש בו ארבע אמות על ארבע אמות או שהוא גבוה
עשרה טפחים או שיש לו שם לוואי [שם בפני עצמו] ,הרי זה ָח ַלק רשות לעצמו ,ואינו נחשב חלק מן החצר שהשאיל
לה ,ואינה מגורשת (גירושין ה,ט).
יב ָּכל ָּד ָבר ַהַּמ ְפ ִסיק ַלֻּט ְמ ָאה – המפריד בין מקום טמא לבין מקום טהורִּ .ב ְק ָעה – שדה זרועהְ .ו ֻט ְמ ָאה ְּב ִב ְק ָעה
ַא ֶח ֶרת – כגון שנקבר מת באותה שדה ואבד קברו ,שהנכנס לשדה זו טמא (לעוד דוגמאות ,ראה טומאת מת פרק ח).
