Page 357 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫ִה ְלכֹות ְז ִכ ָיּה ּו ַמ ָּת ָנ ה‬ ‫‪ ‬‬

‫ִע ְנ ַין ֵאּלּו ַה ֲה ָלכֹות ֵלי ַדע ִּדין זֹו ֶכה ִמן ַה ֶה ְפ ֵקר‪ֵ ,‬הי ַאְך ִי ְק ֶנה ִע ְנ ַין ֵאּלּו ַה ֲה ָלכֹות‪ְ :‬ז ִכ ָּיה – החלת‬
‫בעלות של אדם על נכס‪ֶ .‬ה ְפ ֵקר – רכוש‬
‫שאין לו בעלים מאחת משתי סיבות‪)1 :‬‬ ‫ּו ַבֶּמה ִי ְק ֶנה‪ְ ,‬ו ִדין נֹו ֵתן ַמ ָּת ָנה ּו ְמ ַקֵּבל‪ְ ,‬ו ֵאי זֹו ַמ ָּת ָנה חֹו ֶז ֶרת ְו ֵאי‬

‫שהפקירוהו בעליו‪ .‬ו"ההפקר – אף על‬ ‫זֹו ֵאי ָנּה חֹו ֶז ֶרת‪ּ .‬ו ֵבאּור ָּכל ַה ִּדי ִנין ָה ֵאּלּו ִּב ְפָר ִקים ֵאּלּו‪.‬‬

‫פי שאינו נדר‪ ,‬הרי הוא כמו נדר‪ ,‬שאסור‬

‫לו לחזור בו‪ .‬ומה הוא ההפקר? הוא שיאמר אדם 'נכסים אלו הפקר לכל'‪ ,‬בין במטלטלין בין בקרקעות‪ .‬וכיצד דין‬

‫ההפקר? כל הקודם וזכה בו – קנהו לעצמו‪ ,‬ונעשה שלו‪ .‬ואפלו זה שהפקיר‪ ,‬דינו בו כדין כל אדם‪ :‬אם קדם וזכה‬

‫בו – קנהו" (נדרים ב‪,‬יד); ‪ )2‬שלא היה לו בעלים מעולם‪ ,‬כגון עצים במדבר (להלן א‪,‬א)‪" ,‬שאין לו מי שישמרנו‪ ,‬שהרי הוא‬

‫מופקר לכל" (מתנות עניים ב‪,‬ב)‪.‬‬

‫א ַהַּמ ֲח ִזיק ּבֹו – האוחז את החפץ‬ ‫ּ ֶפ ֶרק ִרא ׁשֹון‬ ‫ ‬

‫בידו או עושה מעשה חזקה בקרקע‪,‬‬ ‫א‬

‫כגון שנעל את הגדר (מכירה א‪,‬ח)‪.‬‬ ‫ההפקר והזכייה בו‬

‫ב הקדמה‪ :‬הכלל היסודי הוא‪:‬‬ ‫ההפקר והזכייה בו‬

‫"חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו"‪.‬‬ ‫א ַה ֶה ְפ ֵקר – ָּכל ַהַּמ ֲח ִזיק ּבֹו‪ָ ,‬ז ָכה‪ְ .‬ו ֵכן ַהִּמ ְדָּברֹות ְו ַהְּנ ָהִרים‬
‫ומשמעו‪ :‬כל מה שנמצא בשטח‬
‫שבבעלות האדם קנוי לו‪ .‬כן הוא הדין‬ ‫ַהְּגדֹו ִלים – ָּכל ֶׁשָּב ֶהן ֶה ְפ ֵקר‪ְ ,‬ו ָכל ַהּקֹו ֵדם ּבֹו ָז ָכה‪ְּ ,‬כגֹון‬
‫בהקנייה לזולת מדעת‪ ,‬ו"זכין לקטן‪,‬‬ ‫ָה ֲעָׂש ִבים ְו ָה ֵע ִצים ְו ַהֵּפרֹות ֶׁשָּל ִאי ָלנֹות ֶׁשַּל ַּי ַער ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן‪.‬‬

‫אפלו בן יום אחד‪ ,‬ולגדול‪ ,‬בין בפניו‬ ‫ב ַהָּצד ָּד ִגים ִמן ַה ַּיִּמים ְו ַהְּנ ָהרֹות אֹו ֶׁשָּצד עֹופֹות אֹו ִמי ֵני‬
‫בין שלא בפניו‪ .‬וחצרו שלאדם קונה‬
‫לו שלא מדעתו‪ ,‬אף על פי שאינו עומד‬ ‫ַח ָּיה – הֹו ִאיל ְו ֵאין ָל ֶהן ְּב ָע ִלים‪ָ ,‬ז ָכה; ּו ִב ְל ַבד ֶׁשֹּלא ָיצּוד‬

‫שם; כיון שהגיעה המתנה לחצרו‪ ,‬כאלו‬ ‫ִּבְׂש ֵדה ֲח ֵברֹו‪ְ .‬ו ִאם ָצד ָׁשם – ָק ָנה‪ְ .‬ו ִאם ָהיּו ַה ָּד ִגים ַּבֵּבי ָבר‬
‫זכה לו בה אחר‪ .‬במה דברים אמורים?‬ ‫ֶׁשַּלְּב ָע ִלים‪ְ ,‬ו ֵכן ַח ָּיה ָועֹוף ֶׁשַּבֵּבי ָבִרין‪ַ ,‬אף ַעל ִּפי ֶׁשהּוא ֵּבי ָבר‬
‫בחצר המשתמרת‪ .‬אבל בחצר שאינה‬ ‫ָּגדֹול ְוהּוא ְמ ֻח ַּסר ִצי ָדה – ֲהֵרי ֵהן ֶׁשְּל ַב ֲע ֵלי ַהֵּבי ָבִרין; ְו ַהָּצד‬
‫משתמרת‪ ,‬כגון שדהו וחורבתו – עד‬
‫ִמׁ ָּשם – ֲהֵרי ֶזה ַּג ְז ָלן‪.‬‬
‫שיהיה עומד בצדה ויאמר 'זכת לי שדי'"‬

‫(להלן ד‪,‬ח‪-‬ט)‪ .‬וכן הוא הדין באבדה‪:‬‬ ‫ג ֲא ָבל ַהּלֹו ֵק ַח ָּד ִגים ִמּתֹוְך ְמצּו ָדתֹו ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו ְּכֶׁש ִהיא ְּבתֹוְך‬
‫"חצרו שלאדם קונה לו שלא מדעתו‪.‬‬
‫ַה ָּים‪ ,‬אֹו ֶׁשָּל ַקח ַח ָּיה ִמְּמצּו ָדתֹו ְּכֶׁש ִהיא ְּפרּו ָסה ַּבִּמ ְדָּבר – ֲה ֵרי ואם נפלה בה מציאה – הרי היא שלבעל‬
‫החצר‪ .‬במה דברים אמורים? בחצר‬

‫המשתמרת‪ .‬אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן‪ :‬אם היה עומד בצד שדהו ואמר 'זכת לי שדי' – זכה בה; ואם אינו עומד‬

‫שם או שהיה עומד ולא אמר 'זכת לי שדי' – כל הקודם זכה" (גזלה ואבדה יז‪,‬ח)‪ .‬ומשמע חצר המשתמרת הקונה לבעליה‬

‫הוא‪ :‬מקום מגודר שחפצים הנמצאים בתוכו נשמרים או מקום שאינו מגודר אך בעליו מונע אחרים מלהיכנס וליטול‬

‫חפצים הנמצאים בו‪ .‬אבל בצבי רץ ועופות עפים שאינם נשמרים בשדה‪ ,‬אפילו עומד בעל השדה בצד שדהו‪ ,‬אינם‬

‫קנויים לו (שם יא)‪ּ .‬ו ִב ְל ַבד ֶׁשֹּלא וכו' – יתבאר בהלכה ד‪ֵּ .‬בי ָבר – בית גידול לבעלי חיים‪ :‬חצר לבעלי החיים ביבשה או‬

‫ברכה לבעלי חיים החיים במים (פה"מ ביצה ג‪,‬א)‪ְ .‬מ ֻח ַּסר ִצי ָדה – שעדיין צריך לרדוף אחריו בתוך הביבר כדי לתפוס אותו‬

‫(שבת י‪,‬יט)‪ֲ .‬הֵרי ֵהן ֶׁשְּל ַב ֲע ֵלי ַהֵּבי ָבִרין – משום שהם נשמרים בביבר‪ ,‬וחצר המשתמרת קונה לבעליה‪ֲ .‬הֵרי ֶזה ַּג ְז ָלן – מן‬

‫התורה‪ ,‬כהגדרת הרמב"ם‪" :‬איזהו גוזל? [‪ ]...‬שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם" (גזלה ואבדה א‪,‬ג)‪,‬‬

‫ואפשר לתבוע אותו בבית דין (מ"מ)‪.‬‬

‫ג ְמצּו ָדתֹו – המלכודת שלו‪ .‬והדברים אמורים בשאין למלכודת שטח או חלל מוגדר‪ ,‬כגון חכת דיג (בבלי גטין ס‪,‬ב)‪,‬‬