Page 914 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 914

‫םיטפוש רפס‪      ‬תודע תוכלה‪      ‬פרק כב	‬                                                      ‫‪8	 92‬‬

‫ב‪ְ  2‬ו ֵי ָר ֶאה ִלי ֶׁשּ ְׁשבּו ָעה זֹו ֶׁש ִּיּ ָׁש ַבע ַעל ַהּ ְׁש ָאר – ִּב ְנ ִקי ַטת‬     ‫ב‪ִּ  2‬ב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ְּכ ִדין מֹו ֶדה ְּב ִמ ְק ָצת –‬

‫ֵח ֶפץ‪ְּ ,‬כ ִדין מֹו ֶדה ְּב ִמ ְק ָצת‪ֶׁ ,‬ש ֲהֵרי ֵיׁש ָע ָליו ְׁש ֵני ֵע ִדים ְּכֵׁשִרים‬      ‫כדין מי שמודה בחלק מטענת חברו נגדו‪,‬‬
‫ְמ ִעי ִדין ְּב ִמ ְק ָצת ַהָּממֹון ֶׁשָּכ ַפר ְּב ֻכּלֹו‪ְ ,‬וֹלא ִּת ְה ֶיה הֹו ָד ַית ִּפיו‬
                                                                                               ‫שהוא חייב שבועה מן התורה (טוען ונטען‬
           ‫ְּגדֹו ָלה ֵמ ֲה ָע ַדת ֵע ִדים‪ְּ ,‬כמֹו ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (טוען ונטען ד‪,‬י)‪.‬‬
                                                                                               ‫א‪,‬א) באחיזת ספר תורה בעת ההשבעה‬

                                                                                               ‫או תפילין בתלמיד חכמים (שבועות יא‪,‬ח;‬

‫ג  הֹו ִציא ְראּו ֵבן ְׁש ָטר ַעל ֵלִוי‪ְ ,‬ו ֵע ָדיו ַּכת ַא ַחת ִמְׁש ֵּתי ֶהן‪,‬‬                ‫יא‪,‬יב)‪ .‬ובמקום צורך‪ ,‬אפשר להשביעו‬
                                                                                               ‫על התנ"ך (שו"ת סג)‪ֶׁ .‬ש ֲה ֵרי ֵיׁש ָע ָליו‪...‬‬
‫ְּב ִמ ְק ָצת ַהָּממֹון – שהרי לפי עדותם הוא ְוהֹו ִציא ִׁש ְמעֹון ְׁש ָטר ֵׁש ִני ַעל ֵל ִוי‪ְ ,‬ו ֵע ָדיו ַהַּכת ַהּ ְׁש ִנ ָּיה‪ְ ,‬ו ֵל ִוי‬
                                                                                               ‫חייב לכל הפחות במקצת הטענה‪ .‬הֹו ָד ַית‬
‫ּכֹו ֵפר ִּבְׁש ֵני ֶהם – ֲהֵרי ְראּו ֵבן ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל‪ְ ,‬וִׁש ְמעֹון ִנְׁשָּבע‬          ‫ִּפיו – הודאתו מחייבת אותו בשבועה מן‬
‫ְונֹו ֵטל‪ֶׁ ,‬שַּו ַּדאי ֶא ָחד ֵמ ֶהם ֵיׁש לֹו ֶא ְצלֹו‪ּ .‬וְׁשבּו ָעה זֹו ְּב ַת ָּק ַנת‬
                                                                                                          ‫התורה‪ ,‬אם הודה במקצת‪.‬‬
                          ‫ֲח ָכ ִמים‪ְּ ,‬כ ִדין ֶח ְנָו ִני ַעל ִּפ ְנ ָקסֹו‪.‬‬
                                                                                               ‫ג  ֶׁשַּו ַּדאי ֶא ָחד ֵמ ֶהם וכו' – לוי בוודאי‬

‫ד‪  1‬הֹו ִציא ְראּו ֵבן ְׁש ָטר ַעל ִׁש ְמעֹון‪ְ ,‬ו ֵע ָדיו ַּכת ַא ַחת ֵמ ֶהן‪,‬‬                  ‫חייב כסף לאחד מהם‪ ,‬לראובן או‬
                                                                                               ‫לשמעון‪ְ .‬ראּו ֵבן ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל ְוִׁש ְמעֹון‬
‫ְוהֹו ִציא ְׁש ָטר ֵׁש ִני ַעל ֵלִוי‪ְ ,‬ו ֵע ָדיו ַהַּכת ַהּ ְׁש ִנ ָּיה‪ְ ,‬ו ָכל ֶא ָחד ֵמ ֶהן‬  ‫ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל – נשבעים זה בפני זה‬

‫במעמד לוי‪ ,‬כדי שייכלמו זה מזה‪ֶ .‬ח ְנָו ִני ּכֹו ֵפר ּבֹו – ַהּמֹו ִציא ֵמ ֲח ֵברֹו ָע ָליו ָה ְר ָא ָיה‪ְ ,‬והֹו ִאיל ְו ֵאין ְראּו ֵבן‬
                                                                                               ‫ַעל ִּפ ְנ ָקסֹו – בעל חנות המנהל עבור‬
‫ְיכֹול ְל ַק ֵּים ֶא ָחד ִמּ ְׁש ֵני ְׁש ָטרֹות‪ֲ ,‬הֵרי ָּכל ְׁש ָטר ֵמ ֶהם ַּכ ֶחֶרס‪,‬‬          ‫לקוח מסוים רישום בפנקס של מכירה‬
                   ‫ּוְׁש ֵני ַהִּנ ְט ָע ִנים ִנְׁשָּב ִעין ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטִרין‪.‬‬           ‫בהקפה‪ ,‬והלקוח משלם את חובו בבת‬

‫ד‪ַּ  2‬בֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים? ְּבֶׁשָּבאּו ְׁש ֵּתי ַהִּכּתֹות ְל ָה ִעיד‬                  ‫אחת‪ .‬אם הלקוח מבקש מן החנווני לתת‬
                                                                                               ‫כסף לפועל שלו ולרשום את התשלום‬
‫ְּכ ֶא ָחד‪ֲ .‬א ָבל ָּכל ַהּמֹו ִציא ְׁש ָטר ֶׁש ֵּיׁש ּבֹו ֵעדּות ַּכת ַא ַחת‬                  ‫בהקפה‪ ,‬והחנווני טוען שנתן את הכסף‬

‫לפועל‪ ,‬והפועל מכחיש שקיבל אותו ִמְׁש ֵּתי ֶהן – ֲה ֵרי ֶזה ּגֹו ֶבה ּבֹו; ְו ִאם הֹו ִציא ַא ַחר ָּכְך‪ֵּ ,‬בין הּוא‬
                                                                                               ‫ממנו‪ ,‬שניהם נשבעים זה בנוכחות זה‪,‬‬
‫ֵּבין ַא ֵחר‪ְׁ ,‬ש ָטר ֵׁש ִני ֶׁש ֵּיׁש ּבֹו ֵעדּות ַהַּכת ַהּ ְׁש ִנ ָּיה – ֲהֵרי ֶזה‬         ‫כדי שייכלמו זה מזה (שהרי שניהם‬
‫ּגֹו ֶבה ּבֹו‪ֵּ ,‬בין ִמן ַהּלֹוֶוה ָהִראׁשֹון ֵּבין ֵמ ַא ֵחר‪ֶׁ ,‬ש ֲהֵרי ָּכל ַּכת‬             ‫יודעים מי השקרן‪ ,‬ויתביש השקרן‬

‫מחברו היודע שהוא שקרן ולא יישבע ִמְׁש ֵּתי ֶהן ָּב ָאה ִּב ְפ ֵני ַע ְצ ָמּה ְו ֵה ִעי ָדה‪.‬‬
                                                                                               ‫לשקר)‪ ,‬וגובים מן הלקוח־המעסיק‪.‬‬
                                         ‫תוקף שני עדים כשיש חשש נסיבתי‬                         ‫"ושבועה זו תקנת חכמים היא [ונעשית‬
                                                                                               ‫כעין שבועה מן התורה] בנקיטת חפץ‪,‬‬
‫ה‪ִ   1‬מי ֶׁש ֵה ִביא ֵע ִדים‪ְ ,‬ו ֶנ ְח ְקָרה ֵעדּו ָתם ְוהּו ְזמּו‪ְ ,‬ו ָח ַזר ְו ֵה ִביא‬

‫ֵע ִדים ֲא ֵחִרים ְּבאֹו ָתּה ַהַּט ֲע ָנה ַע ְצ ָמּה‪ְ ,‬והּו ְזמּו‪ֲ ,‬א ִפּלּו ֵמ ָאה ַּכת‪,‬‬     ‫מפני שבאין שניהן ליטול" (מלווה ולווה‬
‫ְו ַא ַחר ָּכְך ֵה ִביא ֵע ִדים ְּבאֹו ָתּה ַהַּט ֲע ָנה ַע ְצ ָמּה‪ְ ,‬ו ִנ ְמ ֵצאת ֵעדּות‬                                    ‫טז‪,‬ה)‪.‬‬
‫ֵאּלּו ָה ַא ֲחרֹו ִנים ְמ ֻכֶּו ֶנת – ָּד ִנין ַעל ִּפי ֶהן; ֶׁש ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֻה ְח ַזק‬
‫ֶזה ֶׁשָּט ַען ַט ֲע ָנה זֹו ְל ָה ִביא ֵע ִדים ַׁש ְקָר ִנים‪ֲ ,‬הֵרי ֹלא ֻה ְח ְזקּו ֵאּלּו‬    ‫ד‪ְ  1‬ו ָכל ֶא ָחד ֵמ ֶהן – שמעון ולוי‪ְ .‬ו ֵאין‬

                                                                                               ‫ְראּו ֵבן ְיכֹול ְל ַק ֵּים ֶא ָחד ִמּ ְׁש ֵני ְׁש ָטרֹות‬

                                                                                               ‫– אינו יכול להוכיח את כשרותו אף לא‬

‫של אחד מן השטרות באחת מדרכי קיום ָה ֵע ִדים ָה ַא ֲחרֹו ִנים ֶׁש ֵהם ְמַׁשְּק ִרין‪.‬‬

                                         ‫שטרות בלא להזדקק לעדות אותם עדים‬

‫(לעיל ו‪,‬ב)‪ַּ .‬כ ֶח ֶרס – שאין לו ערך‪ֶ .‬ה ֵּסת – שבועה המוטלת על מי שכופר בכל טענת חברו‪ ,‬שתיקנוה חכמים שמא יירתע‬

‫להישבע ויודה‪ ,‬והנשבע אותה אינו חייב לאחוז ספר תורה בידו‪ ,‬בניגוד לשאר שבועות (שבועות יא‪,‬יג; טוען ונטען א‪,‬ג)‪.‬‬

‫ולשון היסת משמעו 'להכביד עליו' (הערוך בשם גאון) או כדי להסיתו ולפתותו להודות (ר' תנחום)‪.‬‬

‫ד‪ְּ  2‬בֶׁשָּבאּו ְׁש ֵּתי ַהִּכּתֹות ְל ָה ִעיד – על ההלוואה‪ ,‬לא על השטר‪ ,‬משום שגם על מי שמעיד על כתב ידו בשטר‪ ,‬חל‬

‫הכלל‪" :‬אין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה‪ ,‬אלא על הממון שבשטר הוא מעיד" (לעיל ח‪,‬א)‪ְּ .‬כ ֶא ָחד – ביחד‪ֲ .‬ה ֵרי ֶזה‬

                                                                                               ‫ּגֹו ֶבה ּבֹו – אף מנכסים משועבדים (רדב"ז)‪.‬‬

‫ה‪ְ   1‬מ ֻכֶּו ֶנת – מדויקת‪ ,‬שנבדקה בבדיקות ובחקירות ולא הוזמה‪.‬‬
   909   910   911   912   913   914   915   916   917   918   919