Page 108 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 108

‫זקיםנ רפס‪      ‬הבנג תוכלה‪      ‬פרק ט	‬                                                             ‫‪	86‬‬

‫ו  ֶׁשָּכלּו לֹו ֳח ָדָׁשיו – שנולד לאחר ו   ֶא ָחד ַהּגֹו ֵנב ֶאת ַהָּגדֹול אֹו ַהּגֹו ֵנב ֶאת ַה ָּק ָטן ֶּבן יֹומֹו‬
                                                                                                    ‫תשעה חודשי היריון‪ֶ .‬ע ֶבד ְמֻׁש ְחָרר‬
‫ֶׁשָּכלּו לֹו ֳח ָדָׁשיו‪ֵּ ,‬בין ָז ָכר ֵּבין ְנ ֵק ָבה‪ֵּ ,‬בין ֶׁש ָה ָיה ַהַּגָּנב ִאיׁש‬            ‫– עבד כנעני שנטבל לשם עבדות‬
‫אֹו ִאׁ ָּשה – ֲה ֵרי ֵאּלּו ֶנ ֱה ָר ִגין‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ֹ ּ" :‬ג ֵנב ֶנ ֶפׁש" (דברים כד‪,‬ז)‪,‬‬         ‫ונשתחרר – טובל‪ ,‬ודינו כישראל לכל‬
‫ִמָּכל ָמקֹום‪ְ .‬ו ֶא ָחד ַהּגֹו ֵנב ֶאת ַה ִּיְׂשְר ֵא ִלי אֹו ֶׁשָּג ַנב ֵּגר אֹו ֶע ֶבד‬           ‫דבר (איסורי ביאה יב‪,‬יז; יג‪,‬יב)‪ֶׁ .‬ש ֶח ְציֹו ֶע ֶבד‬

‫ְמֻׁש ְחָרר‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ֶ " :‬נ ֶפׁש ֵמ ֶא ָחיו" (שם)‪ְ ,‬ו ֵאּלּו ִּב ְכ ַלל ַא ֵחינּו‬              ‫ְו ֶח ְציֹו ֶּבן ֹחִרין – כגון עבד שהיה של‬
‫ַּבּתֹוָרה ּו ַבִּמ ְצוֹות ֵהן‪ֲ .‬א ָבל ַהּגֹו ֵנב ֶאת ָה ֶע ֶבד אֹו ִמי ֶׁש ֶח ְציֹו‬                ‫שני אדונים ושחרר אותו אחד מהם‬

                           ‫ֶע ֶבד ְו ֶח ְציֹו ֶּבן חִֹרין – ָּפטּור‪.‬‬                                            ‫(פה"מ‪ :‬גטין ד‪,‬ה; עדויות א‪,‬יג)‪.‬‬

                                                                                                    ‫ז   ַהָּבא ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת – כלשון הפסוק‪:‬‬

                                                              ‫הבא במחתרת‬                            ‫" ִאם ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת [שחתר בקיר הבית ונכנס‬
                                                                                                    ‫דרך הפרצה (ר' תנחום)] ִיָּמ ֵצא ַהַּגָּנב ְו ֻהָּכה‬
‫ז   ַהָּבא ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת‪ֵּ ,‬בין ַּבּיֹום ֵּבין ַּבַּל ְי ָלה – ֵאין לֹו ָּד ִמים;‬                ‫ָו ֵמת‪ֵ ,‬אין לֹו ָּד ִמים [=דינו כמת‪ ,‬שמותר‬
                                                                                                    ‫להרוג אותו]‪ִ .‬אם ָזְר ָחה ַהׁ ֶּש ֶמׁש ָע ָליו [אם‬
‫ֶאָּלא ִאם ֲהָרגֹו ַּב ַעל ַהַּב ִית אֹו ְׁש ָאר ָה ָא ָדם – ְּפטּוִרין‪ּ .‬וְרׁשּות‬

‫נתגלה‪ ,‬וברור שלא ינסה להרוג] ָּד ִמים ֵיׁש ַלּכֹל ְל ָה ְרגֹו‪ֵּ ,‬בין ַּבחֹל ֵּבין ַּבׁ ַּשָּבת‪ְּ ,‬ב ָכל ִמי ָתה ֶׁש ְּיכֹו ִלין‬
                                                                                                    ‫לֹו [=אסור להרוג אותו]‪ַׁ ,‬שֵּלם ְיַׁשֵּלם‪,‬‬
              ‫ַל ֲה ִמיתֹו‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ֵ " :‬אין לֹו ָּד ִמים" (שמות כב‪,‬א)‪.‬‬                        ‫ִאם ֵאין לֹו ְו ִנ ְמַּכר ִּב ְג ֵנ ָבתֹו" (שמות כב‪,‬א‪-‬ב)‪.‬‬
                                                                                                    ‫ּוְרׁשּות ֵיׁש ַלּכֹל ְל ָהְרגֹו וכו' – בניגוד‬
‫ח  ְו ֶא ָחד ַהָּבא ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת‪ ,‬אֹו ַּגָּנב ֶׁשִּנ ְמ ָצא ְּבתֹוְך ַּגּגֹו ֶׁשָּל ָא ָדם‪,‬‬
                                                                                                    ‫לדין מי שרודף אחר חברו להרוג אותו‪,‬‬
‫אֹו ְּבתֹוְך ֲח ֵצרֹו‪ ,‬אֹו ְּבתֹוְך ַקְרֵּפפֹו‪ֵּ ,‬בין ַּבּיֹום ֵּבין ַּבַּל ְי ָלה‪.‬‬                 ‫"שכל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד‬
‫ְו ָלָּמה ֶנ ֱא ַמר "ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת" (שם)? ְל ִפי ֶׁש ֶּדֶרְך רֹב ַהַּגָּנ ִבים ָלבֹוא‬            ‫הרודף‪ ,‬אפילו בנפשו של הרודף"‪ ,‬אך‬
                                                                                                    ‫עדיף לפצוע אותו ולא להרוג אותו (רוצח‬
                                     ‫ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת ַּבַּל ְי ָלה‪.‬‬
                                                                                                    ‫א‪,‬ו‪-‬ז; א‪,‬יג)‪ ,‬מפני שעיקר הדין הוא להציל‬
‫ט  ּו ִמְּפ ֵני ָמה ִה ִּתיָרה ּתֹוָרה ָּדמֹו ֶׁשַּלַּגָּנב‪ַ ,‬אף ַעל ִּפי ֶׁשָּבא‬                   ‫את הנרדף מסכנת מוות‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬

‫בדין הבא במחתרת‪ ,‬בתחילה אין סכנת ַעל ִע ְס ֵקי ָממֹון? ְל ִפי ֶׁש ֶח ְז ָקתֹו ֶׁש ִאם ָע ַמד ַּב ַעל ַהַּב ִית ְּב ָפ ָניו‬
                                                                                                    ‫מוות‪ ,‬וייתכן שלא תהיה לעולם‪ ,‬כגון‬
‫ּו ְמ ָנעֹו – ַי ַהְר ֶגּנּו; ְו ִנ ְמ ָצא ֶזה ַהִּנ ְכ ָנס ְל ֵבית ֲח ֵברֹו ִל ְגנֹב – ְּכרֹו ֵדף‬  ‫שהבעלים עשויים לברוח מן הבית‪ ,‬אבל‬
‫ַא ַחר ֲח ֵברֹו ְל ָהְרגֹו‪ּ ,‬ו ְל ִפי ָכְך ֵי ָהֵרג‪ֵּ ,‬בין ֶׁש ָה ָיה ָּגדֹול ֵּבין ֶׁש ָה ָיה‬      ‫סכנת המוות עלולה להתעורר מאוחר‬
                                                                                                    ‫יותר‪ ,‬כשירצה האדם להגן על רכושו‬
                                ‫ָק ָטן‪ֵּ ,‬בין ָז ָכר ֵּבין ְנ ֵק ָבה‪.‬‬

‫י   ָה ָיה ַה ָּד ָבר ָּברּור ְל ַב ַעל ַהַּב ִית ֶׁש ֶּזה ַהַּגָּנב ַהָּבא ָע ָליו ֵאינֹו‬          ‫(כפי זכותו)‪ ,‬והגנב עלול לרצוח אותו‪.‬‬
                                                                                                    ‫לכן‪ ,‬בתחילה‪ ,‬הריגת הבא במחתרת‬
‫היא בגדר עונש בלבד להרתעה (למניעת הֹו ְרגֹו‪ְ ,‬וֹלא ָּבא ֶאָּלא ַעל ִע ְס ֵקי ָממֹון – ָאסּור ְל ָה ְרגֹו; ְו ִאם‬

‫נזקים‪ ,‬ובכלל זה דין רודף‪ ,‬ראה מו"נ ג‪,‬מ‪ .‬לעונשים‪ֲ ,‬ה ָרגֹו – ֲה ֵרי ֶזה הֹו ֵרג ֶנ ֶפׁש‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ִ " :‬אם ָז ְר ָחה ַהׁ ֶּש ֶמׁש‬
                                                                                                    ‫ובכללם עונשו של הבא במחתרת‪ ,‬ראה מו"נ פרק‬
‫ָע ָליו" (שם כב‪,‬ב)‪ִ :‬אם ָּברּור ְלָך ַה ָּד ָבר ַּכּ ֶׁש ֶמׁש ֶׁש ֵּיׁש לֹו ָׁשלֹום‬
‫ִעְּמָך – ַאל ַּת ַהְר ֵגהּו‪ְ .‬ל ִפי ָכְך‪ָ ,‬אב ַהָּבא ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת ַעל ְּבנֹו –‬                                ‫מא‪ .‬וראה סה"מ עשה רלט)‪.‬‬
‫ֵאינֹו ֶנ ֱהָרג‪ֶׁ ,‬שַּו ַּדאי ֶׁש ֵאינֹו הֹוְרגֹו‪ֲ .‬א ָבל ַהֵּבן ַהָּבא ַעל ָא ִביו‬
                                                                                                    ‫ח  ַּגָּנב ֶׁשִּנ ְמ ָצא – כשהוכח שגנב‪ ,‬כגון‬

                                                                                                    ‫שראו אותו נוטל והתרו בו או שהוא‬

‫גנב מפורסם‪ ,‬וברור שלא נכנס בטעות – ֶנ ֱה ָרג‪.‬‬

            ‫לרשות חברו (י')‪ַ .‬ק ְרֵּפפֹו – מקום מוקף‬

‫מחיצות‪ ,‬שאינו משמש למגורים (פה"מ עירובין ב‪,‬ג)‪ ,‬שנהגו בדרך כלל לאחסן בו עצים וכדומה‪.‬‬

‫ט  ְּכרֹו ֵדף ַא ַחר ֲח ֵברֹו ְל ָהְרגֹו – זהו דמיון לדין רודף שבו מותר להמית את הרודף‪ ,‬אך הסיבות שונות‪ :‬בהמתת הרודף‬

‫מצילים את הנרדף‪ ,‬ובהמתת הגנב הבא במחתרת מענישים אותו (ראה לעיל ביאור הלכה‪ ‬ז)‪.‬‬

‫י   ָאב ַהָּבא ַּבַּמ ְח ֶּתֶרת – שטבע העולם הוא שרחמי האב על הבן‪ ,‬אף אם הוא מבקש לגזול את ממונו‪ֶׁ .‬שַּו ַּדאי ֶׁש ֵאינֹו‬

‫הֹוְרגֹו – כל זה כשלא ידוע אחרת‪ .‬אך אם ברור לו שבא אביו כדי להרגו‪ ,‬מפני שהוא מתאכזר עליו ושונא אותו – מותר‬

                                                                                                    ‫לו להרוג אותו (רש"י סנהדרין עב‪,‬א)‪.‬‬
   103   104   105   106   107   108   109   110   111   112   113