Page 515 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 515

‫מושגי יסוד בספר משפטים‬

‫המושגים שלהלן הם מעין הקדמה קצרה לדיני ממונות בספר משפטים‬

‫ונטען א‪,‬יא)‪ .‬החרם הוא קללה (לעניין משמעות החרם כבידוד‬             ‫למושגי היסוד "קבלת התחייבות" ו"הפרת התחייבות"‬
‫חברתי‪ ,‬עיין‪ :‬ריטב"א שבועות לו‪,‬א; שו"ת הר"ן סה)‪ .‬בדיני ממונות‪,‬‬                                ‫ראה הקדמה בספר קניין‪.‬‬
‫החרם נעשה באמירה כללית‪ ,‬בלא להזכיר את שמו של‬
‫המוחרם‪ .‬החרם בדיני ממונות נועד כדי "שיכוונו בעלי‬                                       ‫נאמנות הדובר‬
‫דין טענותיהם" (שלוחין ושותפין ג‪,‬יא)‪ ,‬ולא יבואו לטעון‬
‫טענות שקר ולהיפטר מחיוביהם או כדי ש"לא יגרמו‬                      ‫במקרים מסוימים‪ ,‬כשאין ראיה ברורה בעדות של שני‬
‫להוציא שם שמים לבטלה‪ ,‬ולא ישאו שמע שוא" (טוען‬                     ‫עדים כשרים‪ ,‬וכאשר הנתבע או התובע אינו חשוד‬
‫ונטען א‪,‬יא‪ .‬לעניין ההכללה בכל דיני ממונות‪ ,‬ראה מ"מ‪ ,‬שכירות ב‪,‬ח)‪.‬‬  ‫כשקרן‪ ,‬בית דין יכול לחייב את אחד מבעלי הדין שבועה‪,‬‬

‫פעמים רבות הדובר נאמן בטענתו רק מפני דין מיגו‪,‬‬                                 ‫שמפאת חומרתה הרתיעה רבים מלשקר‪.‬‬
‫שהוא טענה משפטית להאמנת הדובר‪ ,‬מתוך (=מיגו‬
‫בארמית) שאילו היה שקרן‪ ,‬היה יכול לטעון טענה אחרת‬                  ‫המוחזק כפרן – מי שהעידו עליו שני עדים בבית דין‬
‫שהוא נאמן בה‪ ,‬ומכיוון שלא לא טען אותה‪ ,‬מאמינים‬                    ‫שטענתו על הממון המדובר היא שקר (כגון טוען ונטען‬
‫לו שטענתו הנוכחית אמת‪ ,‬אף כשלעצמה אינו נאמן‬                       ‫ו‪,‬ב)‪ ,‬מעתה הוא אינו נאמן על אותו הממון גם בטענה‬
‫בה‪ .‬שמות נוספים לדין זה הם‪" :‬מתוך שיכול לומר" או‬                  ‫אחרת שהיה יכול להיות נאמן בה‪ .‬החשוד על השבועה‬
‫"מה לי לשקר" (פה"מ שבועות ו‪,‬ז; ראה למשל שכירות ד‪,‬ג)‪ .‬אין‬          ‫– אין משמעו חשד כללי ולא מבוסס‪ ,‬אלא מי שהעידו‬
‫נאמנות של מיגו מועילה במקום עדים (למשל טוען ונטען‬                 ‫עליו עדים שנשבע לשקר או שהוא פסול לעדות‪ ,‬מפני‬
‫יא‪,‬ט)‪ .‬אין אומרים מיגו לפטור משבועה (שכירות‪,‬ב‪,‬ח; מלווה‬            ‫שכבר יש שני עדים שראוהו עובר עברה הפוסלת אותו‬
‫ולווה יג‪,‬ג)‪ .‬אין אומרים מיגו אלא לפטור אותו מלשלם‪,‬‬                ‫לעדות ולשבועה (טוען ונטען ב‪,‬ב)‪ ,‬שמפני זה כבר אי אפשר‬
‫ולא כדי לחייב אחרים לשלם לו (טוען ונטען ח‪,‬א; הג"מ‪ ,‬טוען‬
‫ונטען טו‪,‬ט)‪ .‬כלל נוסף הנובע מדין זה הוא הפה שאסר הוא‬                                                       ‫להשביעו‪.‬‬
‫הפה שהתיר (כגון מלווה ולווה יד‪,‬ה)‪ ,‬שמשמעו שאדם נאמן‬
‫בעדותו הבאה להתיר לו איסור‪ ,‬מפני שאין לנו הוכחה‬                   ‫לביאור השבועות – שבועת התורה‪ ,‬שבועת חכמים‪,‬‬
‫ליצירת האיסור אלא מפי אותו אדם‪ .‬דין זה תקף לא רק‬                  ‫שבועת היסת‪ ,‬שנקבעה בתקופת האמוראים חכמי‬
                                                                  ‫התלמוד‪ ,‬והמושג גלגול שבועה – ראה הלכות טוען‬
                        ‫בדיני ממונות (פה"מ דמאי ו‪,‬יא)‪.‬‬
                                                                                                        ‫ונטען פרק א‪.‬‬

                                                                  ‫כדי להרתיע שקרנים‪ ,‬תיקנו הגאונים גם חרם‪ ,‬כגון‬
                                                                  ‫כשהאדם טוען שלא קיבל עליו לשמור (שכירות ב‪,‬ח) או‬
                                                                  ‫שהוא טוען שנשבע שבועת היסת נגד טענת שווא (טוען‬
   510   511   512   513   514   515   516   517   518   519   520